<h1>ארחות חיים הלכ' ביאות אסורות סימן י"ז</h1>
<h2>דף עז:</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל קודם מתן תורה היה אדם פוגע באשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו וזו היא הנקראת קדשה משנתנה תורה נאסרה שנאמר לא תהיה קדשה. לפיכך הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה. עוד כתב ז"ל מפי השמועה למדו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו [איסור השוה לכל] או שנבעלה לחלל אע"פ שהיא מותרת להנשא לו. לפיכך הנרבעת לבהמה [אע"פ שהיא בסקילה] לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה. וכן הבא על הפנויה [אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל אע"פ שהיא במלקות] או על הנדה [לא נעשית זונה] שהרי אינן אסורות להנשא לו אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואינן מיוחדין בכהנים או מאסורי עשה ואין צריך לומר למי (שהוא) [שהיא] אסורה לו משום ערוה או גוי או עבד הואיל והיא אסורה להנשא לו הרי זו זונה. וכן גיורת ומשוחררת. ואפילו נשתחררה פחותה מבת שלש שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן. מכאן אמרו גוי ועבד ונתין וממזר או גר עמוני ומואבי או מצרי ואדומי ראשון ושני פצוע דכא וכרות שפכה או חלל שבאו על היהודית עשאוה זונה ונפסלה לכהונה ואם היתה כהנת נפסלת מן התרומה. וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה.
<h2>דף עח.</h2>
שלש נשים אסורות לכהנים גרושה וזונה וחללה. ולכהן גדול גם אלמנה. כל כהן שנשא אחת משלש נשים אלו בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה. ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה עד שיקח ויבעול. וכהן גדול שבעל אלמנה לוקה אע"פ שלא קדשה ואם קדשה ובעלה לוקה שתים.
